מרד הנעורים - איך מתמודדים עם המתבגרים בהצלחה ונשארים בחיים 

מרד הנעורים - איך מתמודדים עם המתבגרים בהצלחה ונשארים בחיים?

בתחילת העשור השני לחייו - הילד שלכם הופך לשחקן ראשי בדרמת חיים אמיתית, המתחוללת אצלכם בבית. ואתם, ההורים, הופכים שלא ברצונכם, לשחקני משנה בטלנובלה המשפחתית עקובת הרגשות והדרמות, ונדרשים לאלתר פתרונות מיידיים ודרכי התמודדות יצירתיות.

ניתן לזהות בקלות שהילד שלכם הגיע לגיל ההתבגרות:
?אם בעקבות הערה כלשהי, אתם מקבלים בתגובה מבט זועם ומאשים, טריקת דלת והסתגרות
ממושכת בחדר.
?אם ילדכם מחובר שעות לאינפוזיית הטלפון ולמחשב ושומע מוסיקה מחרישת אוזניים.
לב בהופעתו.
?אם הוא נעלם בערבים עם החבר'ה, וחוזר בשעות הקטנות של הלילה.
?ואם אחר כך הוא לא מצליח לקום בבוקר לביה"ס...
כל אלה ועוד רבים הם סימנים מובהקים לנוכחותו של מתבגר בביתכם...

יש לזכור שבחלק מהמקרים גיל ההתבגרות עובר בשקט יחסי, ולמעט ועימותים קלים, חלק מהמשפחות עוברות את התקופה הזו ללא סערות קיצוניות.
במאמר זה אעסוק במשפחות שבהן תקופת ההתבגרות אינה חולפת על מי מנוחות, ואנסה לענות על דילמות ושאלות מרכזיות המלוות רבים מן ההורים.

המתבגר והמשפחה המתגברת - קווים לדמותם
משהו הגדיר פעם היטב את שורש הקונפליקט בין מתבגרים והוריהם: המתבגרים רוצים עצמאות בלי אחריות, ואילו ההורים רוצים אחריות בלי עצמאות... כחלק ממערכת היחסים בתקופה זו, ההורים, חשים לעיתים צורך לשמור על זהירות יתרה בדבריהם ו"ללכת על קליפות ביצים" - כי הילד רגיש ונעלב בקלות מכל אמירה בעוד שהוא עצמו מסוגל להטיח בהם האשמות ולהעליב עד בלי די.
ההורים נדרשים להיות כמעט "סופר-הורים": לתת מענה מיידי לכל קושי ודילמה בבית; להישאר רגועים ובשליטה עצמית ולא להיסחף לתוך מערבולת הרגשות בה מצוי המתבגר; להעלים עין כשצריך ולהציב גבולות וחוקים כשצריך; להיות גמישים ונחושים כאחד. בקיצור: לא קל להיות מתבגר, אך באותה מידה גם לא פשוט להיות הורה של מתבגר. זה מסובך ומבלבל, מתסכל ומפחיד, ולעיתים אפילו מחליש את ההורה.
פעמים רבות נתפשים ההורים למתבגרים כלא מוכנים ומופתעים לנוכח האירועים. הם חשים שהם מאבדים שליטה, ממודרים ומצונזרים. חוסר השליטה מחזק בהם חששות ופחדים.
במאמר זה אעשה ניסיון לעזור להורים להבין טוב יותר את עולמו של המתבגר, על הקשיים והאתגרים הניצבים בפניו, ולהציע דרכים להתמודדות עם השינויים הפיזיים והרגשיים המתחוללים לנגד עיניהם. כדאי לזכור: שהמתבגרים סובלים מעומס רגשי אדיר כתוצאה מן השינויים הדרמתיים המתחוללים בגופם,:צמיחה מהירה וחסרת פרופורציות לעיתים, השיעור והתפתחות אברי המין והחזה, השתוללות הורמונלית הגורמת לחוסר איזון ושקט פנימי, כל אלה גורמים לתחושה של בלבול חרדה וחוסר שליטה עצמית, לערעור הביטחון ולדימוי עצמי פגיע. בה בעת הם נדרשים על ידי הסביבה להפגין בגרות ואחריות, ולעמוד בדרישות ומטלות רבות בהצלחה וזה בהחלט קשה מבלבל ומאתגר.

מספר טיפים וכללי "עשה ואל תעשה" להורי מתבגרים

עקרונות כמו - הקשבה, כבוד, תמיכה, קבלה והכלה הימנעות מביקורת, ובילוי משותף והבעת אמון, לצד הצבת גבולות ברורים, יכולים לעשות את החיים בבית הרבה יותר קלים.

*עקרון ההקשבה: הקשיבו לילדיכם המתבגרים בתשומת לב מלאה: הם רוצים והם צריכים את זה, אבל במקום ובזמן שמתאים להם. לא כשהם עייפים או ממהרים. שיחה צריכה לבוא מהלב - ממקום של תשומת לב ואהבה, ולא מהצורך לנהל ולשלוט בעניינים, ורצוי להתחיל בכך כבר מגיל צעיר.

*שקפו ואל תשפטו: שקפו להם בדיוק את מה ששמעתם מהם מבלי לפרש את דבריהם. אמרו להם: "שמעתי אותך אומר שלא טוב לך בבית הספר. האם שמעתי אותך נכון? ואם לא - תקן אותי, כי זה חשוב לי לשמוע אותך היטב". אמירות מעין אלה מביעות התעניינות, אכפתיות, רצינות והמון כבוד, ובמילים אחרות: כל מה שהם זקוקים לו באמת, ומתקשים בעצמם לתת לכם ההורים.

*הימנעו מביקורת והשתמשו בסימני שאלה: ביקורת גורמת למתבגרים להרגיש קטנים, חלשים וטועים, וזה בדיוק מה שהם נלחמים נגדו בגיל שבו הם מגבשים את זהותם העצמאית. הם מקבלים תגובות כאלה כזלזול והתנשאות, זה פוגע בהם ומחליש אותם והם מתרחקים ומסתגרים. כדאי לדבר עם מתבגרים בסימני שאלה ולא בסימני קריאה. במקום להוכיח אותם, שאלו: "מה לדעתך יקרה אם ..."

*השקיעו בטיפוח היחסים: החליטו יחד איתם על יום קבוע וצאו איתם ביחידות לארוחה בחוץ, לבית קפה או לטיול קטן. התנתקו מההפרעות הסביבתיות והקדישו שעה-שעתיים בשיחה של שיתוף, שבה תגלו שיש עם מי לדבר והם בעלי עולם עשיר ומרתק. שתפו אותם בחיים שלכם - זה מעניין ויוצר קירבה. ספרו איפה חייתם מה עשיתם בגילם איך הסתדרתם עם ההורים רבתם בדיוק אותו הגבר איך התחלתם עם החבר הראשון מי הייתה החברה האהובה. הם מאוד מתעניינים וחשוב שיבינו שאתם בני אדם בדיוק כמותם. (זכרו שחשוב לשמור על גבולות גם כאן - ולא להגזים בחשיפה).

*הימנעו ממתן עצות, אלא אם הם מעוניינים להקשיב להן. עצות זהו דבר נהדר, בתנאי שמבקשים לשמוע אותן... לפני שמתחילים במתן עצות, כדאי לשאול את המתבגר: "מתאים לך לשמוע מה אני עשיתי במצב דומה, או מה אני חושב על כך?" אם הם לא רוצים לשמוע - התאפקו ושמרו את העצות לעצמכם. מתן עצות מבלי שהתבקשתם עשוי להיתפש כהתנשאות וניסיון לשליטה, דבר המרגיז ומקומם.

*עודדו אותם: הם חוזרים הביתה בפנים נפולות: החברה עזבה אותו, הבת נכשלה במבחן, הקבוצה הפסידה בטורניר כדורסל. אל תגידו "זה לא נורא, זה שטויות", כי זה באמת כואב להם. היו עימם ובשבילם, תנו חיבוק ואמרו מילה טובה. אל תזלזלו ברגשותיהם. במקום זה תוכלו לומר משהו כמו "אני מצטער בשבילך" "אני מרגישה כמה שזה קשה או כואב לך".
*סמכו עליהם: שדרו להם את ההרגשה שאתם סומכים עליהם ומאמינים בהם, כי זה גורם להם להרגיש בוגרים, אחראים ורציניים. אם אתם רוצים לדעת מי החברים שלהם - שוחחו והציעו להם להזמין אותם לארוחה או לצפות יחד במשחק כדורסל בטלוויזיה. אל תדרשו לפגוש אותם כדי לבחון אותם, כי זה משדר רצון לשלוט בילד ולבחור חברים בשבילו ובמקומו. זה יגרום להם להתרחק ולהסתיר, וכך לא תדעו כלל עם מי הם מסתובבים.

*הגיעו איתם להסכמים ולהבנות: אל תלחמו ואל תכפו עליהם את דעתכם. שוחחו, התפשרו והגיעו להסכמים המהווים פשרה מבחינתכם, אך מחייבים ויתורים וגמישות גם מצידם. אל תאמרו "את חוזרת ב- 12:00 נקודה!" - הם כבר לא ילדים קטנים. במקום זאת ניתן להגיע להסכם, כמו: "קח את האוטו רק אם אתה מתחייב לא לשתות או למלא את המיכל בדרך חזרה", "את חוזרת עד 1.00 - אבל לא לבד, אלא עם ליווי עד הבית ובמונית" וכו'..
היעדרות מבית הספר: במקרה של היעדרויות תכופות, הגיעו עמם להסכם, למשל: מותר לך לא ללכת לבית הספר יום אחד בחודש, אך בתנאי שנכחת כל החדש בלימודים אתה לא נעדר ומתפלח מבית הספר ללא ידיעתנו".

*שימרו על פרופורציות בעינייני לימודים: לא כדאי להיכנס לפאניקה אם יש ירידה קלה בציונים. כישלון במבחן זה לא סוף העולם (תבדקו אצל איינשטיין או ביל גייטס . (אצל רוב המתבגרים המראה החיצוני, החבר'ה או החבר/ה חשובים יותר מן הלימודים. לעיתים הם מתלוננים "להורים שלי איכפת מהציונים שלי יותר ממני". כדאי שגם אתם תזכרו: רק מי שבאמת מחובר לרצונותיו ועושה את מה שהוא אוהב - מצליח ומאושר. לעומת זאת, במקרה של הידרדרות רצינית בלימודים - ראו בזה איתות הזהרה ובדקו היטב מהו הגורם לכך.

*אל תעלבו מהם: הם מצוינים בלהעליב כשהם רוצים.... הם יכולים לגרום להורים (בני ארבעים) להרגיש זקנים ולא שייכים למציאות. זכרו שהמשימה של המתבגר היא להיפרד ולצאת לקראת עצמאות. זוהי תקופה קשה לכל הצדדים, אבל אסור להיגרר למאבקים לעלבונות הדדים. אל תעשו "מלחמות כוח" ואל תיקחו כל דבר ללב. העובדה שהם מעדיפים את החברה על פני המשפחה, זה לא נגדכם אלא בעדם... במקרים מסוימים כדאי להבליג להתגבר, זה יעבור להם. במקרים אחרים צריך לשים גבול ולעצור אותם בתקיפות.

*היו ערניים וזהירים לקלוט איתותים ושינויים מדאיגים למשל: ירידה במשקל, הסתגרות פתאומית, חוסר שינה, ירידה בלימודים ועוד. זכרו שהנטייה בגיל ההתבגרות היא לקחת סיכונים ולהתנסות בדברים חדשים וקיצוניים. תפקידכם הוא להיות ערניים וזהירים אך לא היסטריים. חשוב להכיר ולהבין את המתבגרים היטב, כדי לקרא איתותי מצוקה.
הציבו להם גבולות ברורים, הם זקוקים לכך גם כדי שלא ילכו לאיבוד, וגם כדי שיהיה להם במה למרוד. אל תוותרו על הזכויות שלכם, על כבודכם כהורים או על הסדר בבית (לא בחדר שלהם.(

*אל תיבהלו ותאבדו שליטה. אל תאפשרו למתבגרים, לעשות כל מה שהם רוצים. שמרו על סמכותכם כהורים, גם אם קשה. לפעמים הם מבלבלים ו"מוציאים מהכלים". זכרו: אתם לא אמורים להיות מוכנים לכל פעולה והפתעה. קחו אוויר, התייעצו עם חברים במצבים דומים ועם מומחים בעת הצורך.

*מנעו אנרכיה בבית: אל תאפשרו להם להזמין את כל החבר'ה הביתה מבלי לתאם איתכם, לחסל את כל המקרר ולהשאיר ערימת כלים בכיור. שימו גבולות: אפשרו להם לחיות את חייהם החברתיים מבלי להפריע לזולת, והם הסכמות הדדיות - כמו ניקיון אחר המסיבה.

*כבדו את הצורך שלהם בפרטיות: הם זקוקים לזה בגלל השינויים הפיזיים הדרסטיים המתחוללים בגופם. אל תזלזלו בכך,זה פוגע בהם. אל תדפקו על דלת החדר או האמבטיה עם השאלה: "מה אתה עושה שם" - (אולי עדיף לא לדעת...) הם בודקים מודדים את עצמם השינויים הפתאומיים המתחוללים בגופם מהירים וקשים להם.

*התעלמו כשצריך: לטובת בריאותכם הנפשית הבליגו והמשיכו בחייכם, גם כשהמתבגרים עושים כל כך הרבה דברים מוזרים, שאינם מובנים ומקובלים עליכם (מוסיקה מוזרה, לבוש בלוי, קעקועים, חדר מבולגן). אלה נדרשים בתהליך גיבוש זהותם. ממילא המלחמות רק מלבות את היצרים, ולעיתים הם נהנים ממאבקי הכוח בשעה שאתם מותשים. נהגו בחוכמה ופשוט סגרו את דלת חדרם כדי שלא לראות את הבלאגן... עמדו על דעתכם בנושאים עקרוניים הרבה יותר, שבהם הצבת הגבולות משמעותית וחשובה לצמיחתם.

*אל תנסו להיות כמותם: מה שנקרא " להיות בחבר'ה"... אם תדברו בסלנג כמותם, תקראו לחברים שלהם "אחי" ו"אחותי" ותתלבשו במכנסיים בעלי גזרה נמוכה וחולצת בטן, או תצטרפו לחבר'ה לפגישות, זה יראה מגוחך ופתטי ו"יעשה להם בושות"... הם לא צריכים אתכם כחברים נוספים, יש להם די והותר כאלה. הם צריכים אתכם כהורים, מה שלעיתים חסר.

*אל תפתרו קשיים ובעיות באמצעות כסף וקניות נכון שזה מדבר אליהם והם אוהבים את זה ( מי לא?) אבל במקרים רבים ההורים נותנים למתבגרים כסף אך המתבגרים צריכים מההורים קשב - ואותו לא קונים בכסף.

*התייחסו אליהם בהתאם לגילם. בשנים הראשונות בגיל ההתבגרות עדיין לא ברור לילדיכם אם הם ילדים או מבוגרים, והם חשים מבולבלים. התייחסות אליהם כאל מבוגרים מחזקת ומכבדת אותם. החליטו בעצמכם אם אתם רוצים להשאיר אותם קטנים וחלשים, או להתייחס אליהם כאל מבוגרים (אפילו שהם עוד לא ממש כאלה).

*הימנעו מהרצאות והטפות מוסר. זה משעמם ומעייף, והתגובות לכך נעות מהתעלמות עד לעוינות של ממש. דברו קצר ולעניין. זכרו: כדי שהמסר ייקלט היטב לא צריך הקדמות וסיכומים. לומר משהו כמו: "כשאני הייתי בגילך אני הייתי מסודר ממושמע, צייתן ותלמיד טוב" - זה מקומם ומרחיק, וגם לא תמיד נכון...

*דברו איתם, שתפו אותם בחייכם: הם אוהבים את זה בכל גיל... ספרו איפה חייתם מה עשיתם בגילם איך הסתדרתם עם ההורים, איך התחלתם עם החבר הראשון או מי הייתה החברה האהובה. הם מאוד מתעניינים בעולמכם, וחשוב שיבינו שאתם בני אדם בדיוק כמותם (זכרו לשמור על גבולות גם כאן).

*תנו להם להרגיש יקרים ושווים: תדגישו את הטוב והחיובי שבהם, הראו אכפתיות, התעניינות, אמונה ביכולותיהם והרבה אהבה כלפיהם, הם עדיין זקוקים לה. עזרו להם לטפח תחושת ערך עצמי דווקא בתקופה שבה הם מצויים בליבם של סימני שאלה ונתונים לביקורת עצמית קשה. עזרו להם לקבל את עצמם לאהוב ולהאמין בעצמם. אפשר לומר "איזה מזל שאתה הבן שלי", או "כמה אני אוהב אותך". בגיל הזה (ובעצם בכל גיל) חשוב לתת להם להרגיש תחושת ערך עצמי. זה מה שבונה את הביטחון העצמי, וזה חשוב ביותר בגיל ההתבגרות, המאופיין בבלבול וחרדות.

גיל ההתבגרות כמסע הגיבור

גיבור צעיר יוצא מן הבית הבטוח לדרך רצופה אתגרים ומכשולים, צובר תובנות, נלחם, מגלה את ייעודו ולבסוף חוזר לבית משפחתו, רגוע ובטוח בעצמו. נשמע מוכר?
זהו "מסע הגיבור", מיתוס הקיים בכל התרבויות. אנו פוגשים אותו ביצירות אומנות וספרות שונות. בכולן מופיעה דמות הגיבור בהתגלמויות שונות, אך למסע תמיד מאפיינים דומים החוזרים על עצמם.
הגיבור הצעיר יוצא מהבית המוכר והבטוח למסע הרפתקאות נועז. עליו לחצות יער אפל והרים גבוהים, או לצלוח את האוקיינוס הגדול. המטרה: לבצע משימה חשובה, כמו להילחם באויב, במפלצת או בדרקון, ולחסל אותם.

את הגיבור מלוות בדרך כלל שתי ישויות. האחת היא הצל המלווה אותו. זהו העולם הפנימי, הסמוי מעין, המייצג את הפחדים והלבטים, המנסים למנוע מהגיבור להסתכן ולצאת למסע. מלווים נוספים בדרך הם פיות וקוסמים או חיות קטנות, המספקים תמיכה ועצות טובות ברגעי קושי ומשבר. לאחר שהמשימה בוצעה בהצלחה ממתין לגיבור פרס בדמות הנסיכה וממלכתה.
בתום המסע ממתינה לגיבור המשימה הגדולה והקשה מכל: "השיבה הביתה". לאחר שעבר טרנספורמציה שינוי או הארה פנימית , הגיבור חוזר אל משפחתו ואהוביו, ושם הוא צריך לשוב ולהתרגל לסביבה הישנה, וללמד את משפחתו את התובנות שלמד במסעו, שהרי הם לא השתנו כמותו.

מיהו הגיבור ומהו המסע?
הגיבור הוא כל אחד ואחת מאיתנו. המסע הוא מסע החיים, רצוף המשימות והאתגרים, הדורש לצאת מאזורי הנוחות והביטחון אל הבלתי מוכר, במטרה להתפתח ולהשתנות. לעיתים יוצאים למסע מתוך בחירה, ולעיתים המציאות מחייבת אותך לצאת ולהתמודד עם אתגרים ושינויים, ובדרך להשתנות בעצמך. זהו גם מסעו של המתבגר.

מסע המתבגר
ילדינו אינם בוחרים להתבגר. זהו חוק הטבע. והם לא תמיד מבינים מה הם אותם שינויים פיזיים, נפשיים וחברתיים המתחוללים בהם, וחשים בלבול או וסערת רגשות.
מה תפקידנו כהורים במסע ההתבגרות של ילדנו? עלינו לאפשר להם לצאת למסע ההתבגרות ולסיים אותו בהצלחה. תפקידנו אינו לעצור בעדם. אנו לא צריכים לגרום להם להגיש קטנים חלשים, ולומר שזה עדיין מוקדם מדי ושטרם הגיע הזמן. לא כדאי לטפח בהם רגשות אשם, כי המסע הוא בדמם ממש, וחובה עליהם לצאת להתמודד עד הסיום המוצלח.
מסלול המסע נע בין הילדות לבגרות, ומעורבת בו כל סביבתו הקרובה של הילד - המשפחה, החברים ובית הספר. הללו לא מפקירים את המתבגר במסעו, אלא מלווים ותומכים בו לפי הצורך. ההורה אינו מיותר גם אם לפעמים הוא חש כך. יש לו תפקיד חשוב ביותר. זהו תפקידם של הפיה והקוסם, הלוחשים עצות טובות, מחזקים ברגעי פחד ומשבר, מקשיבים ומכילים. תפקידם למתוח רשת ביטחון כדי למנוע התרסקות ברגעי נפילה.
בנוסף, הם חייבים ללמוד לשחרר את אחיזתם בילד מתוך תחושת אמון ובטחון בכוחו ויכולותיו, ולאפשר לו להתרחק ולמצוא את דרכו העצמאית.

סוף המסע
בסופו של דבר, למרות כל הסכנות והטלטלות שבדרך, המתבגר יחזור הביתה שקט ורגוע יותר, הסערה תחלוף ותחושת רווחה והקלה תבוא במקומה. בסיום המסע, המתבגר כבר לא יחוש צורך לצאת מהבית, "להלחם ולבעוט". לאחר השינוי והתובנות שרכש, הוא יחזור וילמד איך לחיות בשלום ובשלווה כל עם בני המשפחה. ואצלנו קיים גורם "מקרקע" נוסף, המופיע לקראת סיום מסע ההתבגרות - השירות הצבאי...

מסע התבגרות מוצלח ואורך רוח!